אמנים ישראלים עכשווים פורצי דרך

 

שושנה גבעון כחלק מקבוצת, אמנים ישראלים עכשוויים

אמנים ישראלים עכשווים  באמנות הישראלית המתפתחת החל מסוף המאה ה-19 ועד לימינו, תוך דגש על שילוב בין מסורות מקומיות להשפעות מערביות. אתייחס למדיות אמנותיות מרכזיות, סוגות כגון וידאו-ארט פיסול, צילום, המהווים עמודי תווך בשדה היצירה המקומי. בנוסף, יש התייחסות למתחים הפוליטיים בביאנלה בוונציה, שם נאלצו אמנים ישראלים להתמודד עם ניסיונות חרם והדרה על רקע המצב הביטחוני. המידע מדגיש כיצד האמנות בישראל משמשת כלי לגיבוש זהות וכאמצעי לעיבוד טראומות לאומיות וחברתיות אצל אמנים ישראליים עכשוויים. 

אמנים ישראלים עכשוויים, פורצי דרך

אמנים ישראליים עכשוויים כעדי נס (יליד 1966) צלם ישראלי בולט הידוע בשימוש בטכניקת צילום מבוים בקנה מידה גדול. הוא בוגר האקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל וזכה בפרסים יוקרתיים כגון פרס גוטסדינר ופרס קונסטנטינר לצילום. עבודתו של נס עוסקת בפירוק אידיאל הגבריות הישראלית והמאצ'ואיזם הצבאי, תוך דגש על פגיעות ורגישות בקרב חיילים. יצירתו המפורסמת ביותר היא "הסעודה האחרונה" (1999), המהווה חלק מסדרת "החיילים" ומעתיקה את הקומפוזיציה האיקונית של לאונרדו דה וינצ'י להקשר של חדר אוכל צבאי ישראלי. התצלום, המציג ארבעה-עשר חיילים ברגעי חולין של אכילה ושיחה סביב שולחן עץ רעוע בתוך מבנה נטוש ומחורר בכדורים, רומז לנוכחות המתמדת של המוות וההקרבה בחברה הישראלית.

צילום זה נחשב ליצירתו המפורסמת ביותר של עדי נס, טעון במשמעויות פוליטיות עמוקות המפרקות את המיתוסים של החברה והצבאיות הישראלית. דרך הקבלה ישירה לקומפוזיציה האיקונית של לאונרדו דה וינצ'י, נס מעלה מספר סוגיות פוליטיות וזהותיות מרכזיות בהם עוסקים אמנים ישראליים עכשוויים. 

פירוק אידיאל המאצ'ואיזם הצבאי - היצירה מבקרת את תדמית "החייל העברי" כגיבור מיתי, חסון ובלתי פגיע. נס בוחר להציג את החיילים ברגעי חולין של אכילה, שיחה אינטימית ועייפות, ובכך מדגיש את הפגיעות והאנושיות שמאחורי המדים.

החייל כקורבן של אידיאולוגיה - ההשוואה לשליחיו של ישו מציגה את החיילים כ"תלמידים של אידיאולוגיה" – צעירים הכפופים לכוחות פוליטיים וגיאופוליטיים הגדולים מהם ונעדרים שליטה על גורלם. נס רומז כי הם נדחפים להקרבה עצמית בשם ביטחון המדינה, לעיתים מבלי שיישאלו על כך.

נוכחות מתמדת של שכול ומוות 

 הצילום משקף מציאות שבה המוות נוכח תמיד ביומיום הישראלי, לא רק בקרב אלא גם בפעולות פשוטות כמו ארוחה משותפת. נס ציין כי רצה לבטא את הרעיון שבישראל "המוות אורב בכל מקום", והתייחס לכך שכל אחד מהחיילים יכול להיות "ישו" המוקרב או "יהודה איש קריות" הבוגד.

סמלי ארעיות (ואניטאס) - אלמנטים כמו חורי כדורים בקירות, עשן סיגריות ותפוח נגוס על השולחן מתפקדים כממנטו מורי (זכור את המוות). הם מחזקים את התחושה הטראגית שזו עלולה להיות אכן סעודתם האחרונה לפני יציאה לקרב שממנו אולי לא ישובו.

חתרנות הומוארוטית וזהות - השימוש בדוגמנים בפוזות בעלות מתח מיני חרישי מאתגר את המוסכמות ההטרונורמטיביות של הממסד הצבאי. הצילום בוחן כיצד זהות אישית ומינית נדחקת או משתנה בתוך כור ההיתוך של השירות הצבאי.

חיבור בין קדושה למציאות חילונית - נס "מחזיר את השליחים הביתה" לארץ ישראל ומעניק לחייל הישראלי העכשווי מעמד של דמות מקראית הסובלת ונגאלת בו-זמנית, ובכך מפרש מחדש את ההיסטוריה הנוצרית דרך עדשה של בריתות לאומיות וצבאיות.

הצילום, שנמכר ב-2012 בסכום שיא של 264,000 דולר, נתפס כביטוי חזותי רב-עוצמה של החיים במזרח התיכון ולמחיר האנושי של הסכסוך

סיגלית לנדאו השייכת לקבוצה של אמנים ישראליים עכשוויים (ילידת 1969) היא אמנית רב-תחומית הפועלת בתחומי המיצב, הווידאו ארט, הפיסול והצילום. לנדאו ידועה במיוחד ב"פרויקט ים המלח" שלה, שבמסגרתו היא משקעת חפצים יומיומיים במים המלוחים לצורך תהליך של התגבשות מלח. חפצים כגון שמלת כלולות חסידית, נעליים וחוטי תיל הופכים תחת המים לפסלים בעלי מראה ארכיאולוגי קפוא המבטאים נושאים של אבל, ריפוי וזיכרון. אחת מעבודות הווידאו המוכרות ביותר שלה היא Dead See מ-2005, שבה היא מצולמת צפה בעירום בתוך ספירלה המורכבת מ-500 אבטיחים שנשזרו יחדיו בלב ים המלח. עבודותיה של לנדאו מציגות מתח בין הגוף הפיזי לנוף טבעי קיצוני ובוחנות שאלות פוליטיות ואקולוגיות של הישרדות.

הדימוי של שמלת הכלה במיצבי המלח של סיגלית לנדאו, ובמיוחד בסדרת התצלומים כלת המלח Salt Bride  משנת 2016, נושא משמעויות עמוקות הקשורות בטרנספורמציה, זיכרון, טיהור וקשר למקורות ספרותיים ומקראיים.

המשמעויות המרכזיות של דימוי זה על פי המקורות

טרנספורמציה וטיהור סימבולי: השמלה שהושקעה בים המלח היא העתק של שמלה חסידית שחורה שלבשה השחקנית חנה רובינא בהצגה "הדיבוק", בתפקיד לאה – כלה אחוזת דיבוק. תהליך התגבשות המלח על הבד הפך את השמלה השחורה ללבנה ובוהקת. שינוי זה מסמל טיהור רוחני, המעביר את השמלה מייצוג של מוות, שיגעון ודיבוק למצב של שמלת כלה טהורה וחגיגית.

המתח בין אבל לכלולות: השמלה מגלמת את החיבור הפרדוקסלי בין מנהגי אבלות לבין טקסי נישואין. השמלה המקורית השחורה מייצגת את האבל של הגיבורה על אהובה המת, בעוד השמלה הלבנה הקפואה במלח מסמלת את הניסיון "להקפיא" את רגע הכלולות ואת הזיכרון.

זיקה למקורות מקראיים (אשת לוט): השמלה הלבנה והקפואה במלח מעלה בזיכרון את דמותה המקראית של אשת לוט, שהפכה לנציב מלח. בכך לנדאו מקשרת בין גורל אישי ונשי לבין מיתוסים קדומים של קיפאון וחוסר יכולת להשתחרר מן העבר.

ארכיאולוגיה של ההווה: לנדאו מתייחסת לשמלה המכוסה בגבישי מלח כאל "רדי-מייד קונספטואלי". השמלה הופכת לפסל בעל מראה ארכיאולוגי קפוא, המבטא את זרימת הזמן ואת היכולת של ים המלח לשמר חפצים יומיומיים ולהפוך אותם ליצירות על-זמניות המזכירות ממצאים מהיסטוריה רחוקה.

התמודדות עם טראומה וריפוי: השימוש בים המלח כמעבדה אמנותית משקף ניסיון למצוא מרחב של ריפוי בתוך נוף קיצוני וחסר חיים. השמלה משמשת ככלי לעיבוד טראומות היסטוריות ואישיות (כגון שורשי משפחתה של לנדאו באירופה שלפני המלחמה), כשהמלח משמש כחומר שמכסה, משמר ובו זמנית משנה את מהות הפצע.

שמלת הכלה במיצביה של לנדאו אינה רק פריט לבוש, אלא מטאפורה לשבריריות הקיום האנושי ולניסיון הסיזיפי לשמר זיכרון וזהות בתוך סביבה מאכלת ומשתנה

מיכל רובנר (ילידת 1957) היא אמנית בינלאומית וכלת פרס ישראל לאמנות פלסטית לשנת 2023. רובנר החלה את דרכה בצילום מטושטש ומעוות של נופים וצריפים במדבר הישראלי, ובהמשך עברה ליצירת מיצבי וידאו וקולנוע מורכבים. יצירותיה עוסקות בנושאים של שבריריות הקיום, הגירה, עקירה ומחיקה של זהות פרטנית לטובת תנועת המונים אנונימית. רובנר מפרקת את המציאות המצולמת עד להפשטה, ובכך הופכת את התיעוד הריאליסטי להרהור על המצב האנושי האוניברסלי ועל התמשכות החוויה האנושית.

מיצבי הווידאו של מיכל רובנר, נחשבים לפורצי דרך בעיסוק של  אמנים ישראליים עכשוויים בשל יכולתם להפוך תיעוד מציאותי לחוויה מופשטת המהרהרת על המצב האנושי האוניברסלי. רובנר יוצרת שפה חזותית ייחודית המטשטשת את פרטי הזמן והמקום,יצירתה מתייחסת לחוויה האנושית ושבריריות הקיום.

המאפיינים וההקשרים האוניברסליים במיצבי הווידאו שלה:

 תנועת המונים אנונימית ומחיקת הזהות. אחד המוטיבים המרכזיים בעבודתה הוא הצגת דמויות אנושיות זעירות וחסרות פנים הנעות במקצבים מחזוריים. "זמן נותר" (Time Left, 2002) - עבודתה האייקונית הינה מיצב וידאו רב-ערוצי המציג אלפי דמויות אנושיות זעירות הצועדות בשורות אינסופיות לאורך הקירות. הדמויות המטושטשות מאבדות את מאפייניהן הייחודיים (מגדר, לאום) והופכות לצלליות גרפיות באופן המזכיר כתב קדום או קוד גנטי. רובנר מפרקת את המציאות המצולמת עד להפשטה, עבודה זו מדגישה את חוויית העקירה והבדידות של הפרט בתוך זרם היסטורי עצום. "אזור נתונים" Data Zone, 2003 - במיצב זה, דמויות אדם מיקרוסקופיות מוקרנות בתוך צלחות פטרי, כביכול מדובר בבקטריות או בתאים חיים הנבחנים במעבדה. היצירה מציגה את האנושות כנושא למחקר קר או למעקב טכנולוגי, ומעלה שאלות אוניברסליות על היחס שבין המדע לאדם.

 טשטוש חזותי ו"התקה" מן הממשי. רובנר משתמשת במניפולציות דיגיטליות, הקלטה ומחיקה של מידע ויזואלי כדי להגיע להפשטה. טכניקת הטשטוש על ידי רישום וסינון של המציאות, הדימויים הופכים ל"פזיים" ומאבדים את ההגדרה העצמית שלהם. תהליך זה מאפשר לה לעסוק במצבים של קונפליקט, מתח ושבריריות מבלי להיקשר ישירות לשאלה פוליטית ספציפית (כמו הסכסוך הישראלי-פלסטיני), ובכך מעניקה להם תוקף אוניברסלי, דוגמא להתעסקות חשובה של אמנים ישראליים עכשוויים כמוה.

 שילוב וידאו בחומר וארכאולוגיה של ההווה. רובנר מרבה לשלב הקרנות וידאו על גבי אובייקטים גאולוגיים ואבנים עתיקות "באבן" In Stone, 2004: בתערוכה זו היא הקרינה דמויות אדם מיניאטוריות על גבי לוחות אבן, ביצירה זמן שבור ובכך טשטשה את הגבול שבין דימוי לטקסט. האבנים העתיקות, הנושאות "צלקות" אנושיות, הופכות לכלי המעביר את ההיסטוריה אל ההווה והעתיד. "מקום" Makom, 2006: פרויקט שבו עבדה עם בנאים ישראלים ופלסטינים על בניית מבני אבן מאבני בתים הרוסים. החיבור בין החומר היציב (אבן) לאור הווידאו הארעי מגלם את חוסר היציבות של הקיום הגיאופוליטי.

הקשר אוניברסלי של נדודים וגבולות. אף שעבודותיה נטועות לעיתים בנופים מקומיים (כמו ים המלח או גבול הלבנון), המסר שלהם חורג מההקשר המקומי, "גבול" Border, 1997: עבודת וידאו שבה תועדו ניסיונותיה העקרים לחצות את הגבול בין ישראל ללבנון, כשהיא בוחנת את מושג הטריטוריה הפיזית והחוקית. רובנר יצרה מיצבי קבע במקומות טעונים כמו מוזיאון אושוויץ-בירקנאו ("עקבות חיים", 2013), שם רתמה את ההפשטה הדיגיטלית לשימור זכרם של ילדים שנספו בשואה, והפכה טראומה ספציפית למבע חזותי חרישי ורב-עוצמה המדבר אל כל אדם.

מיצבי הווידאו של רובנר מתפקדים כמטאפורות רדופות לחיינו. על ידי פירוק המציאות עד להפשטה, היא מצליחה לתרגם מציאות גיאופוליטית רועשת לשאלות פילוסופיות על הגירה, שכול, וגורלה של האנושות כולה.

אמנים ישראליים עכשוויים כצדוק בן דוד אמן רב-תחומי שנולד בבייחאן שבתימן בשנת 1949, השנה שבה עלתה משפחתו לישראל. עבודתו האמנותית מקיימת זיקה עמוקה למקורותיו ולמורשתו התימנית, תוך שהיא שואבת השראה מהמסורות שבעל פה, מהסמליות ומהציורים הקדומים המאפיינים תרבות זו. יש קשר חזק בין יצירתו למקורותיו המשפחתיים והתרבותיים.

בן דוד מייצג שילוב ייחודי של אמן שפועל בזירה הבינלאומית (הוא חי ועובד בלונדון ובפורטוגל), אך שומר על דיאלוג מתמיד עם שורשיו ועם השפה החזותית של יהדות תימן. הוא ייצג את ישראל בביאנלה בוונציה בשנת 1988, ועבודותיו מוצגות במוזיאונים מובילים בארץ ובעולם, כולל מוזיאון תל אביב ומוזיאון ישראל. המורשת התימנית של צדוק בן דוד, מהווה נדבך מרכזי ביצירתו ומשפיעה באופן ישיר על האופן שבו הוא משתמש בחומרים ובטכנולוגיה.

השפעת המורשת על בחירת החומרים והשימוש בהם מתבטאת במספר אופנים:

שילוב בין מורשת למדע, בין מתכת לאשליה אופטית: בן דוד משתמש רבות במתכת (כמו פלדת אל-חלד או אלומיניום) ובטכניקות של חיתוך בלייזר או חיתוך מכני. הבחירה בחומר זה מאפשרת לו ליצור אשליות אופטיות ודימויים השואבים השראה מהמסורות שבעל פה, מהסמליות ומציורים קדומים המזוהים עם מורשתו התימנית ואיורים בוטניים היסטוריים.

ריאליזם מאגי: השימוש במתכת המעובדת בטכנולוגיה מתקדמת משמש אותו כדי ליצור אלמנטים של "ריאליזם מאגי". מקורות ההשראה שלו כוללים את עולם הקסמים והאשליות, שלדבריו נטועים במסורות התרבותיות של משפחתו, ומשולבים בטכניקות מתקדמות של חיתוך מתכת בלייזר, המתכת מהווה את החומר המאפשר לו לתת להן ביטוי חזותי עכשווי ומורכב.

ייצוג של צומח ואנושיות: בעבודותיו, כמו המיצב המונומנטלי "Blackfield" העשוי מאלפי פרחי פלדה זעירים שנחתכו בחומצה, הוא משלב את הנרטיב התימני יחד עם השפעות מערביות. החומר (המתכת הדקה והעדינה) משקף את המתח שבין פגיעות לחוזק, נושא המזוהה עם חקירת הזהות וההגירה שלו.

חקר זהות ואנושיות: האמן משתמש בדימויים של טבע ודמויות אנושיות כדי לחקור מרכיבים תת-מודעיים המעצבים את הזהות האישית והקולקטיבית, תהליך המושרש בחוויות ההגירה והשורשים התרבותיים שלו.

שימוש בחומרים משלימים: לצד המתכת, בן דוד משלב לעיתים חומרים המייצרים אפקטים של אור וצל, כמו תאורת UV, הולוגרמות ווידאו, כדי להדגיש את הממד המיסטי והתת-מודע המעצב את זהותו התרבותית. בן דוד אינו בוחר בחומרים מסורתיים מתימן (כמו כסף או צורפות פליגרן), אלא משתמש בחומרים תעשייתיים מודרניים כמו מתכת וחיתוך לייזר ככלי לביטוי של שפה חזותית וסמלית הלקוחה ישירות משורשיו התימניים.

אמנים ישראליים עכשוויים עמם נמנה בלו-סיימון פיינרו אמן רב תחומי שנבחר לייצג את ישראל בביאנלה ה-61 בוונציה בשנת 2026. פיינרו מציג בביתן הישראלי תחת התמה המרכזית של הביאנלה, "בסולמות מינוריים" (In Minor Keys), תמה השואפת "להקשיב ללחישות ולתדרים הנמוכים" ולמצוא "נווה מדבר שבו נשמר כבודם של כל היצורים החיים". כזו המבקשת למצוא מקלט רוחני בתוך עולם רועש ומסוכסך.

השתתפותו השנה עמדה במוקד של סערה פוליטית ובינלאומית משמעותית בשל המצב הגיאופוליטי:

חרם ועדת השיפוט: באפריל 2026 הודיע חבר השופטים הבינלאומי של הביאנלה כי אמנים ומדינות שמנהיגיהם מואשמים בפשעים נגד האנושות על ידי בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC) – ובהם ישראל ורוסיה – לא יוכלו לזכות בפרסים, כולל פרס "אריה הזהב".

תגובת האמן והמדינה: פיינרו הגיב להחלטה בפנייה לעורכי דין, כשהוא מכנה את החרם "אפליה גזעית" וטוען כי עליו להישפט אך ורק על פי איכות האמנות שלו והמסר שלה. משרד החוץ הישראלי גינה את ההחלטה וכינה אותה "זיהום של עולם האמנות".

התפטרות השופטים: בעקבות הביקורת והלחץ הציבורי, כל חמשת חברי חבר השופטים התפטרו מתפקידם ימים ספורים לפני פתיחת התערוכה, והנהלת הביאנלה הבהירה כי כל המשתתפים יהיו זכאים לפרסים בהתאם לעקרונות של דיאלוג ואי-צנזורה.

השימוש במקורות יהודיים ומסורתיים הוא מוטיב המזוהה עם אמנים ישראליים עכשוויים פורצי דרך ואחרים המוזכרים במקורות, כגון מרדכי ארדון המשלב מסורות מיסטיות-קבליות, ואלכס לוין העוסק ביודאיקה עכשווית וסוריאליזם רוחני

על פי המקורות וההיסטוריה שלו, בלו-סיימון פיינרו הוא פסל ואמן רב-תחומי שיצירתו מתאפיינת בשימוש במקורות השראה מגוונים, המשלבים בין האישי, הלאומי והדתי.

מקורות יהודיים ומסורתיים -  פיינרו ידוע בשימוש במוטיבים מן המסורת והתרבות היהודית. עבודתו מקיימת דיאלוג עם טקסטים, סמלים וערכים יהודיים, בדומה לאמנים ישראלים אחרים המוזכרים במקורות (כמו מרדכי ארדון או אלכס לוין) המשלבים מיסטיקה ורוחניות ביצירתם.

הקשר ל"מקום" ולזהות - יצירתו שואבת השראה מן המורכבות של הזהות הישראלית והזיקה למרחב הגיאוגרפי והתרבותי המקומי. הוא עוסק בשאלות של שייכות, היסטוריה וזיכרון קולקטיבי.

חומריות ופיסול - כפסל, פיינרו שואב השראה מהחומר עצמו ומהיכולת שלו להעביר מסרים רעיוניים מורכבים דרך צורה ומרחב. בעוד המקורות מתמקדים רבות במחלוקות הציבוריות סביב הצגת עבודותיו, ניתן לראות כי בבסיס יצירתו עומדת מחויבות עמוקה לאיכות האמנותית ולמסר ההומניסטי שהיא נושאת, תוך דחיית הניסיון לצמצם אותה לדיון פוליטי בלבד הבא לידי ביטוי מסוים אצל  אמנים ישראליים עכשוויים .

אמנות ישראלית עכשווית וביטוייה ביצירות של שושנה גבעון

אמנות ישראלית עכשווית מאופיינת בשינוי עמוק, העובר מנרטיבים ציוניים קלאסיים ומגויסים לעבר אסטרטגיות מושגיות של עיצוב מחדש של המרחב, חקירה מוסדית ושימוש ב"אלכימיה של חומרים". חמשת האמנים שנבחרו הינם אמנים ישראליים עכשוויים – סיגלית לנדאו, עדי נס, מיכל רובנר, צדוק בן דוד ובלו-סיימון פיינרו – מייצגים מגמות פורצות דרך אלו דרך עיסוק בשאלות של זהות, זיכרון, שבריריות הקיום והקשר המורכב למקורות תרבותיים ודתיים.

פירוק אידיאלים ודה-קונסטרוקציה של זהות מגמה מרכזית היא בחינה מחדש של מיתוסים לאומיים וגבריים. עדי נס משתמש בצילום מבוים ומוקפד כדי לערער על אידיאל ה"צבר" והמאצ'ואיזם הצבאי. ביצירתו "הסעודה האחרונה", הוא מציב חיילים צעירים בסיטואציה המהדהדת את האיקונוגרפיה הנוצרית, ובכך חושף את הפגיעות והאנושיות שמאחורי המדים, תוך רמיזה לנוכחותו המתמדת של המוות בחברה הישראלית.

החומריות של הטראומה והזיכרון שימוש בחומרים גאולוגיים ותעשייתיים ככלי לביטוי טראומה הוא מאפיין בולט נוסף. סיגלית לנדאו רותמת את ים המלח כמעבדה אמנותית, שבה השקעת חפצים יומיומיים במים המלוחים הופכת אותם לפסלים בעלי מראה ארכיאולוגי קפוא. עבודתה מגלמת את המתח שבין אבל לריפוי ואת הניסיון "להקפיא" זיכרון וזהות בתוך סביבה משתנה. באופן דומה, מיכל רובנר משלבת וידאו ארט עם חומרים מוצקים כמו אבני מבנים הרוסים במיצב "מקום". עבודתה מאופיינת בטשטוש ומחיקה של זהות פרטנית לטובת תנועת המונים אנונימית, המהרהרת על המצב האנושי האוניברסלי ושבריריות הקיום.

זיקה למקורות משפחתיים ותרבותיים, האמנות העכשווית מבקשת לשלב בין שפה חזותית מודרנית לבין שורשים מסורתיים. צדוק בן דוד משלב בעבודותיו את הנרטיב של מורשתו התימנית יחד עם השפעות מערביות וטכניקות מתקדמות כמו חיתוך לייזר במתכת. יצירתו, המושפעת מ"ריאליזם מאגי", בוחנת את הזהות האישית והקולקטיבית דרך דימויים של טבע וצומח. בלו-סיימון פיינרו, המייצג את ישראל בביאנלה ה-61 בוונציה (2026), ממשיך מגמה זו דרך שימוש במקורות יהודיים ומסורתיים. עבודתו מחפשת "נווה מדבר" רוחני ומבקשת להקשיב ל"לחישות ולתדרים הנמוכים" במרחב הציבורי הרועש.

אמנות ישראלית עכשווית כיום אינה עוסקת רק בייצוג הנוף, אלא פועלת כמרחב ביקורתי וחברתי. המגמות הבולטות הן: מעבר למדיומים משולבים: וידאו, מיצב וצילום מבוים המחליפים את הציור המסורתי.אוניברסליזציה של המקומי: תרגום הקונפליקט הגיאופוליטי לשאלות פילוסופיות על הגירה ועקירה. חיפוש אחר ריפוי: שימוש בטבע ובחומר ככלי לעיבוד טראומות היסטוריות.

עבודתם של אמנים אלו מדגימה כיצד היצירה הישראלית מצליחה לבסס את מעמדה הבינלאומי דווקא מתוך היכולת להפוך את השבר המקומי לזירה של דיאלוג, התנגדות וריפוי.

גוף העבודות שלי-שושנה גבעון הינו רב-תחומי הוא משלב בין הדפס, צילום, וטקסטיל, ומתמקד במספר מוטיבים תמטיים וצורניים מרכזיים המקשרים בין האישי לקולקטיבי כפי שזה קורה אצל עוד אמנים ישראליים עכשוויים .

נושא הזהות המקומית ביצירותיי, בא לידי ביטוי כפי שציינתי, דרך דיאלוג מורכב בין האישי לקולקטיבי, תוך שימוש בסמלים ישראליים מובהקים המוטענים בזיכרון משפחתי ובהיסטוריה של הגירה. זהות זו אינה מוצגת כישות אחידה, אלא כמעשה מרכבה של שכבות ("סטרטגרפיה") המשלבות בין המקום העכשווי, התרבות המערבית שלאורה למדתי  לבין מורשת תרבותית שנעקרה ממקומה. המוקדים המרכזיים שבהם מתגבשת זהות זו בעבודותיי.

פירוק ועיבוד של איקוניים ישראליים: הברוש

בתערוכה "בין העצים והלא עצים" (2007), אני עוסקת בברוש – דימוי מרכזי וטעון בתרבות החזותית הישראלית המזוהה עם אתוס הראשוניות והזיכרון הלאומי. במקום לייצג אותו באופן רומנטי, אני מבצעת בו דה-קונסטרוקציה:

אני צורבת וחורצת את דמות הברוש בלוחות מתכת, ואף פוערת בו חלקים כדי לשבור את קווי המתאר שלו. ומשלבת בהם קווים המדמים חוטי חשמל, אל תוך "תלמי" הנוף המקומי, יוצקת טקסטורות של שטיחים ודגמי רקמה מסורתיים המזוהים עם מורשת בית הוריי, ובכך מנכסת את הנוף הישראלי לתוך הגיאוגרפיה הפרטית שלי ויוצרת זהות אישית משלי בתוך המרחב של אמנות ישראלית עכשווית .

 חומריות של זיכרון ועקירה-התכשיט התימני

הזהות המקומית שלי שזורה בסיפור ההגירה מתימן לישראל. בתערוכה "משאקר" (2010), אני משתמשת בתכשיטי הכסף המסורתיים של אמי, שנאלצה לנטוש אותם עם עלייתה ארצה, כעוגן לחיפוש אחר זהות.

התכשיטים מופיעים כמפת זיכרון: מוטיב חוזר ומשמעותי הינם תכשיטי הכסף המסורתיים של אמי, במיוחד תליון הראש המכונה "משאקר". התכשיטים מופיעים בהדפסים כשהם מטושטשים או דהויים, באופן הממחיש את היעדרם הפיזי מול נוכחותם הרוחנית בזהות שלי. הם מוטבעים ללא צבע בטכניקת ה"הטבעה העיוורת" (Blind Embossing) שבה אני משתמשת, היוצרת תחושה שהתכשיטים מוטבעים ישירות על הגוף, מה שמסמל את היעדרם הפיזי מול הסימביוזה בינם לאשה ונוכחותם הרוחנית העמוקה בזהותה של האשה שבעקבות ההגירה מתימן האובדן התרבותי נחווה כאובדן גופני ואישי בתוך המרחב הישראלי החדש.

 זהות בין-דורית והמשכיות נשית

הקשר המקומי מתבטא גם בבחינת הזהות העכשווית של הדור הבא בישראל. בתערוכה "מרים היא בתך האהובה" (2006), המבוססות על צילומים של בתי מרים, אני משלבת בין דיוקנה של בתי לבין דגמי אריגה מסורתיים. מוטיב זה בוחן את המתח בין גילוי לכיסוי ומסמל את הקשר הבין-דורי בין מורשת מלאכת היד של ההורים לבין הזהות הישראלית שלי והקשר המורכב שלי עם בתי.

דימוי הלב כאנטומיה רגשית: בעבודותיי המאוחרות יותר (סדרת "פעימה"), אני מפרקת את דימוי הלב למרכיביו הביולוגיים והסימבוליים. הלב מוצג כדימוי אנטומי , צמחי, המורכב מרשתות, גרידים ורקמות, תוך חקירת השבריריות שבין שלמות לבין קרע, פציעה וכאב. בא לידי ביטוי עז ביצירה גדילים יצירה בטכניקה מעורבת המורכבת מרקמת לב קרועה מתוחה למסגרת עץ כשמתחת לקרע פועלת מצגת של דימויי-לב שונים שנעשו במהלך השנים, מלווה בסאונד המדמה פעימות לב. היצירה יש שילוב של עבודה מסורתית-רקמה בשילוב מדייה עכשווית מצגת עם קול. שם היצירה גדילים לקוח מעולם  האומנות אריגה וטקסטיל אולם הוא גם שם הסלילים  המרכיבים את הכרומוזמים בעולם המדע בחקר הגנטיקה והתורשה. מהווה אנלוגיה למחלה התורשתית שהעברתי לבתי שפוגעת גם בלב, כאמור, היצירה מבטאת את הכאב והקושי האישי והאוניברסלי.

 טכניקת ההדפס כאתר ארכאולוגי

הרקע האקדמי שלי בגיאוגרפיה וארכאולוגיה משפיע ישירות על האופן שבו אני מעצבת את זהותי האמנותית במרחב של אמנות ישראלית עכשווית. אני מתייחסת ללוח ההדפס לא רק כמשטח לשכפול, אלא כאתר של חפירה  וטרנספורמציה.השימוש בחומצה לצריבת המתכת מקביל לשחיקה של הזיכרון לאורך זמן.

תהליך העבודה בשכבות והיצירה של "שטחי אין-צבע" - שטחים מוטבעים ללא צבע מעבירים תחושה של ריקות וצלקות טקסטואליות, המייצגות את השברים בזהות המקומית ואת המאמץ לשמר שרידים פיזיים של עבר שנעלם.

לסיכום, יצירותיי מציעות מבט ייחודי על הזהות המקומית בפעולת היצירה שלי אני יוצקת טקסטורות של שטיחים ורקמה - דגמים עיטוריים, אל תוך נופי הארץ, הדיוקנאות, דימויי הלב והתכשיטים המזוהים עם בית הוריי. שילוב זה יוצר דיאלוג בין מלאכת המחשבת המזרחית לבין מסורות הציור המערביות במרחב הישראלי הנבחן מבעד לפריזמה של היסטוריה ביוגרפית ועיבוד מתמיד של טראומת העלייה לארץ דיאלוג שמופיע גם אצל אמנים ישראליים עכשוויים .

מוטיבים אלו מוצגים באתרים הן כחלק מגופי העבודות והתערוכות שלי והן כקולקציות המיועדות לעיצוב הבית, ובכך הם מגשרים בין מחקר אמנותי מעמיק לבין עיצוב עכשווי במרחב של אמנות ישראלית עכשווית.

טישטוש גבולות בין אמנות לבין אומנות ישראלית עכשווית 

אומנות ישראלית עכשווית - Craft הינה במגמת טשטוש בינה לבין אמנות - Fine Art. האמנות הבינלאומית העכשווית מבטאת קריסה של ההיררכיה המסורתית שהפרידה בין יצירה "גבוהה" לבין מלאכת יד פונקציונלית או דקורטיבית. כיום, אמנים בינלאומיים מובילים מאמצים טכניקות עמלניות כגון רקמה, טקסטיל, צורפות וקדרות לא כאלמנטים קישוטיים, אלא ככלים מושגיים לחקירת זיכרון, פסיכולוגיה וזהות.

דוגמה מובהקת למגמה זו היא עבודתו של האמן מייקל רדקר (Michael Raedecker), המשלב בציוריו רקמה מורכבת וחוטים יחד עם שכבות צבע, ובכך יוצר שפה חזותית המערערת על מושג הציור המסורתי דרך שימוש בפרקטיקות של עולם האופנה והמלאכה. בדומה לכך, אמנים כסרית' ווין אוונס (Cerith Wyn Evans) רותמים חומרים ומלאכות תעשייתיות כמו עבודת זכוכית וניאון כדי ליצור מיצבים מורכבים המזמינים להתבוננות מטפיזית מעבר לפרשנות הפשוטה של החומר.

השימוש ב"אלכימיה של חומרים" מאפשר להמיר חפצים יומיומיים ומלאכות ידניות לרדי-מייד קונספטואלי, כפי שניתן לראות בשימוש בחומרי בניין, טקסטיל או חפצי אומנות מסורתיים ההופכים למטאפורות לקיום האנושי ולשבריריותו. מגמה זו נתמכת כיום על ידי מוסדות אקדמיים וכתבי עת בינלאומיים המקדמים את תחום האומנות העכשווית (Contemporary Craft), ומעודדים חשיבה בינתחומית המטשטשת את הקאנון הדיסציפלינרי המוכר. טשטוש זה אינו מוגבל רק לחומר, אלא מתבטא גם בטשטוש הגבולות בין תיעוד דוקומנטרי לאמנות חזותית, שהופכים לערפיליים ומורכבים יותר ויותר אצל אמנים ישראליים עכשוויים ובשדה האמנות הגלובלי .

טשטוש הגבולות בין אמנות (Fine Art) לבין אומנות (Craft) מהווה ציר מרכזי במרחב של אומנות ישראלית עכשווית, שבה חומרים ופרקטיקות ידניות מסורתיות מוטענים במשמעויות מושגיות, פוליטיות וביוגרפיות. מגמה זו, המכונה לעיתים "אלכימיה של חומרים", הופכת את המלאכה העמלנית לכלי לחקירת זיכרון, זהות וטראומה.

מלאכה מסורתית כביטוי מושגי אצל אמנים מובילים

אמנים ישראלים רבים משלבים חומרים "נמוכים" או טכניקות של מלאכת יד כדי לערער על היררכיות אמנותיות:

סיגלית לנדאו משתמשת בחפצי אומנות ויומיום כגון שמלות כלולות, שטיחי צמר, ורשתות דיג ומשקעת אותם בים המלח. המלח הופך את החפצים ה"אומנותיים" לפסלים קפואים שהאמנית מכנה "רדי-מייד קונספטואלי", המגשרים בין מלאכה ידנית לבין טרנספורמציה של הטבע.

ציבי גבע משלב בציוריו ובמיצביו חומרי בנייה ואומנות מקומיים כגון מרצפות טרצו, תריסים ישנים וצמיגים, לצד פירוק דגמים של כאפייה ערבית. פעולת הפירוק וההרכבה מחדש של מלאכת המחשבת המקומית הופכת אצלו לאמנות ביקורתית על מושג ה"בית".

מיכל רובנר משלבת בעבודותיה סיתות אבנים מסורתי, כפי שנעשה במיצב "מקום" (Makom), שבו עבדה עם בנאים ישראלים ופלסטינים על בנייה באבני בתים הרוסים, ובכך הפכה את המלאכה הפיזית להרהור על שבריריות הקיום.

אצל צדוק בן דוד, הטשטוש בין אמנות גבוהה לאומנות בא לידי ביטוי בשילוב ייחודי של טכנולוגיה מודרנית עם מסורות עממיות. יצירתו שואבת מהמסורות שבעל פה, מהסמליות ומהשפה החזותית של יהדות תימן, המזוהה היסטורית עם אומנות הצורפות והעיטור. בן דוד משתמש בחיתוך לייזר ובטכניקות צריבה כימית במתכת כדי ליצור דימויים עדינים המדמים מלאכת מחשבת ידנית, כמו במיצב "Blackfield" המורכב מאלפי פרחי פלדה זעירים. הבחירה להשתמש במתכת קרה כדי ליצור אשליות אופטיות ודימויים בוטניים מסמלת את המפגש בין המדע המערבי לבין הריאליזם המאגי והשורשים התרבותיים שלו, ובכך הוא ממוסס את ההפרדה בין חפץ המעוצב בדקדקנות לבין יצירת אמנות מושגית היוצר אומנות ישראלית עכשווית.

שושנה גבעון - סטרטגרפיה של זיכרון ואומנות הניכוס

ביצירות שלי טשטוש הגבולות מגיע לשיאו דרך מה שמוגדר כהצטלבות בין ארכאולוגיה היסטורית, מסורות מלאכה קדומות ושיטות הדפס פוסט-מודרניות. הזהות האמנותית שלי נשענת על המרת מלאכת היד של הדורות הקודמים לשפה חזותית עכשווית שמתקיימת גם אצל אמנים ישראליים עכשוויים נוספים.

ניכוס אומנות הטקסטיל והרקמה - בתערוכות כמו "בין העצים והלא עצים" (2007), אני יוצקת אל תוך הנוף הישראלי - הברושים טקסטורות של שטיחים ודגמי רקמה מסורתיים המזוהים עם בית הוריי. פעולה זו הופכת את המלאכה הדקורטיבית לכלי לסימון "טריטוריה פרטית" בתוך הנוף הלאומי.

חומריות של זיכרון נעדר - בתערוכה "משאקר" (2010), את משתמשת בתכשיטי הכסף התימניים של אמי כנקודת מוצא. השימוש בטכניקת ההטבעה העיוורת (Blind Embossing), המטביעה את צורת התכשיט ללא צבע, הופך את האומנות הפיזית (התכשיט) לייצוג של היעדר וטראומת הגירה.

אני מתייחסת להדפס כאתר חפירה לוח המתכת הוא לא רק ככלי שכפול אלא אתר של חפירה ארכאולוגית, שבו הצריבה בחומצה מדמה את שחיקת הזיכרון. החיבור בין הדיוקן של בתך לבין דגמי אריגה מורכבים בתערוכה "מרים היא בתך האהובה" (2006) מדגיש את המתח שבין ההדפס העכשווי, השימוש בו על טקסטילים עם צבעים ודגמים קיימים  ואת ההמשכיות של מלאכת המחשבת הנשית -הרקמה בציור על גבי ההדפסים ובכך האמנות שלי מהווה ביטוי במרחב של אומנות ישראלית עכשווית.

סיכום

אומנות ישראלית עכשווית, ובפרט יצירותיהם של בן דוד וגבעון, הופכת את האומנות הידנית והחומר הגולמי לשפה רפלקטיבית המפרקת את המיתוסים ההיסטוריים ובונה זהות אישית וקולקטיבית חדשה של אמנים ישראלים עכשוויים.

כל היצירות המוצגות במאמר הן  של   Givon Art by Shoshanna Givon

כתבה: שושנה גבעון